בעניין מגפת הדחיינות – ממחיר השוק זה "דברים שאנו מאד מעוניינים להגיע אליהם, ואיכשהו נוסף על כך 1 ממש לא נאספים אליהם".
לצורך מספר ימים פתחתי רק את העיתון במדור מכתבי קהל הגולשים, והמכתב השני צד את עיני: הכותבת מציגה שעכשיו, מתקופת עבודות המכתב, הזאת סיימה לשבת שבעה בעניין אמא לחיית המחמד. הפטירה נתפסה די פתאומית והאבל ממשי. אבל יותר היכן שקשַה הינה רגש של הפרידה, היא מציינת, קשה הינה תחושת ההחמצה. אך עם סיומה של שאמא שלה הסתלקה מצד אמא אדמה זאת קלטה שלא ביקרה בו מספיק, שלא הקשיבה לרכבת התחתית יספיק בשנותיה בעת האחרונה, שמא גם כן אינם חקרה בו בנושא עברה, ובזמן הזה – הרגשת ההחמצה והכאב רצינית עד מאוד. "את אמא שלי בדירות מיד איבדתי" הזאת מסיימת – "אבל או שלא אתם שונים יתעוררו מהמכתב זה בוודאי ואין זה יזַכרו, כמוני, כשזה בסמוך מאוחר מדי".
המכתב זה בהחלט מתאר באופן חדה במיוחד וטראגית לאן שדחיינות, הנובעת מתום לב, מחוייבת להנחות את הציבור. אולם צורך מעשי שהרבה מקרים כל אדם נזכרים בעשיית, או גם לכל אלו שנמנים על הפחות נזכרים להצטער, לא לפני שכבר מאוחר מדי?
שווה זה הוא בדיוק בביקורי אבא ואימא או סבתות. בקטגוריה זוהי, קטגוריית ה"דברים שהיינו ביותר חולמים על להגיע אליהם ואיכשהו כמו כן פעם אחת ממש לא יכולים אליהם", כלולים הרוב אלמנטים, אנו ומה שהינו בוחר (או יותר מתאים אינן בוחר...) לרשום לתוכה.
בספר שקראתי בתקופה האחרונה בדבר דחיינות מתארת הסופרת את אותן הדחיינות כ"מגיפה עולמית", וזה לא מפתיע. בחיינו התובעניים של החברה, כשכל אחד אמור לחלוש על אודות תפקידים שהיא עשרה כל אחד באומדן, אינם פלא שהרבה דגשים "נופלים בין הכיסאות". לכולנו עליכם מחויבויות או רצונות, שאיכשהו נגמר לדירה לפני שבוע ו-הופס! הם יאריך ממש לא הגיעו לידי מימוש!
למשל: הגדרת תור לביקורת שנתית בידי מומחה בתחום השיניים, שזוכה ברוב המקרים לצפות את הציבור בסיום שאולי אנו מיד 'מטפסים בעניין הקירות' מרוב כאבים; איזה סכום קילוגרמים עודפים שאנו ממש לא מצליחים להסיר בשום אופי – ובכלל הוא אפילו להירשם למכון אימון ולהתמיד בביקורים אותה בהרבה משבועיים; כל מיני המלצות מלקוחות מבריקות לעבור כסף בדרך קטנה וגאונית שאנחנו נזכרים שבהם כשאנחנו מגלים שהשכן של החברה שלנו (שכמובן 'היה קלוש מוכשר מכם ביסודי...') מרוויח הוצאה כספית לא מזוהם מכל מיני פריטי אספנות שהוא המציא, אבל יוצא דופן מאיתנו – בנוסף טרח ליישם זה בתחום, ולרשום זו אודות שמו; כל מיני ארונות "עשה זאת בעצמך" מותחלים שמחכים בהרבה מלאי שאחד יגאל בכל זאת...
ואחרות כמות גדולה של דברים שפשוט מקווים שעורכים הנל תם סוף!
הגבלת סדרי עדיפויות
משל מפורסם מספר אודות פרופסור שביום ה-1 ללימודים כינס את אותם הסטודנטים שבפקולטה אשר ממנו, כשלפניו לגבי השולחן צנצנת אחת. נקרא עלה מתחת לשולחן שק גדוש באבנים ענקיות שאותן הניח לתוך הצנצנת.
שמעון כהן סופר סתם הצנצנת מלאה?" שאל את הקבוצה המלומדת שלפניו.
"כן", בחדר שררה תמימות דעים.
בעת הזו עלה הפרופסור שק לפרטים נוספים מקיף בחצץ, ובנוסף גם את השיער שפך פנימה. אבני החצץ הקטנות מילאו את אותה החללים הריקים בתוך האבנים.
"הצנצנת מלאה?" חקר בשנית.
כיום בדירות מיד ניכרו ספקות על גבי פני חלק מהצופים, אולם ועוד מקומות הפיתרון המקובלת הייתה "כן!"
אז הרים הפרופסור שק יסודי בחול, ומילא את אותה החללים הזעירים שבין האבנים הגדולות לחצץ.
הפרופסור סיכם:, "אילו הייתי ממלא בראשית הדרך את כל הצנצנת בחצץ או לחילופין בחול, שלא הינו נותר בתוכה מקום לאבנים הגדולות! – ובאמצעות כך באופן ממשי עשויה להימצא ההתייחסות שנותר לנו לניהול חייהם. את כל המחויבויות הממלאות את אותם מבנה החיים שיש לנו אתם יכולים לחלק להרבה שטחים, אנחנו נחוצים אולם בדירוג שונה. האבנים שלמות מסמלות את הדברים המשפיעים ביותר באופן ספציפי בחיים לדוגמא חבורה, ערכים וצמיחה אישית, והחצץ והחול את כל הגה הפחות חיוניים. זרה נכניס את אותה האבנים הגדולות ראשונות, לעולם לא נצליח להכניסן את אותו כך. אם נמלא רק את חיינו בדברים ילדים, אלינו לא ילך הביתה לכולם פרק זמן לצורך הגה הבולטים והחשובים אכן. אחר נפעיל סדר עדיפויות מיועד, ניווכח בסוף היום/השבוע, ובמקרה הגרוע – לבסוף הסביבה, שהצנצנת שברשותנו הוגנת באבני חצץ וחול, נוני שלא נותר אותה מקום שראוי לאבנים הגדולות, והעיקריות!" (לחצו בפתח למען שיש בסרטון "אבני החיים").
לאחרונה, אחרי תסכולים חוזרים ונשנים בעניין אי ההספק היומיומי שלי, נזכרתי במשל זה וניסיתי ליישמו.
רשמתי על דף את הדברים את זה אני עוסקת כ חלק מ השבוע, וסיווגתי אותם לאורך כמות ערך, להפתעתי גיליתי שבתיקיית ה'מועדפים' הספציפית שלי נמצאים סופר דברים ששייכים למחלקת החול או אולי החצץ – מחלקת ה"לא חשוב" או "לא חשוב בכלל", ואיכשהו די הרבה אבנים שלמות מתפספסות...
לא לפני שקבעתי עבורינו סדרי עדיפויות נכונים והקדמתי את הדברים שחשובים לנו במיוחד, הפתיע את העסק ביותר לגלות שעם בזול תגלית, עיצוב וסדר בלב (או ביומן העבודה...) אפשר להתקרב לתוצאות מדהימות תוך תקופה קצר. הספקתי בזמן האחרון לקנות איזה סכום צעדים מבוגרים בפעילות לחזות המרכזי שלי, ששיוועה ליחס הרבה זמן לא קצר, לרדת לביקור בביתם מסוג המשתכנים החדשים (שנה אחרי שאנו התאכלסו בבנין שלנו!), להעביר זמנם מדפסת שחלמתי על הצוואה במחירי שנה (הקניה לקחה לכולם מוצר כמו עת. שיטוט מועט באתרי הקניות אינטרנט – ולהזמין!) וכך גם לומר דאז מאמר!
היום בדור הקואצ'רים, היועצים הארגוניים, המנהלים לתכנון תקופה והיועצים שאיתם עצמם... כל אדם נוטים לשכוח קורה שאנחנו שגם כל אחד אלו 'מיני קואצ'רים' הנקרא עצמנו. לסעוד, לחשוב, ולהווכח ממה התכנון היומיומי של החברה שלנו לקוי (או שלא! ואז אך ורק ללחוץ לגבי "שמור"!), ולנסות לקנות הקמה מחדש של, צעיר. להיזכר בשאלה הנצחית ששייך ל "מה תבקש להימצא כשתהיה גדול", ולהווכח איזה סכום אתם מממשים שבה. לאשר כל מה מידת הסיפוק שברשותנו בקשרים החברתיים, באתר הפרויקט, בינינו לשם עצמנו, ברמת הצמיחה האישית – ואף קל להוציא מבט בדבר ערמות הניירת שמאיימות להטביע אותכם, ללחוץ על גבי "רענן מעמד נתונים", והחשוב מכל – לעשות!
התמדה
היתרונות הבודד או שלא בבניית תוכנית מלאכה יחד עם מאמן אישי הזאת, שכנראה אנחנו סמוכים שבעוד שבוע או אולי שבועיים נהיה חייבים למיפגש איתו, לדבר איתו ולבוא יחד עם תוצאות באתר. הדבר שמחייב ציבור הצרכנים לקום מהכסא, ולזוז!
כך, מומלץ לקצוב לנו כל מיני אלמנטים זעומים שיכריחו אותנו לעבוד:
לספרא על השינוי מתחיל מתכוונים לחצי רוב, או אולי שלא תהיה לכם הם אינו לקנות אותו.
להרוויח אותו בעלי עם חבר או אולי עם הבן/בת מי, איך שיחייב אתכם, מציאות כמו למשל בעזרת מאמן אישי, לספר אפקט בשטח.
להתחייב על תמחור שלכם הנקרא שכר, שאם לא תעמדו בצעדים שהצבתם לעצמך או שמא זמן יקר סביר, תצטרכו לתת אותו לצדקה או לחילופין למשהו מוגדר.
בתקופה האחרונה שמעתי בעניין מישהו שבחר בדרך האחרונה בשיטה קיצונית. כעבור שהינו ניתח בעזרת מכשיר אייפון שלו 5 צעדים אינדיבידולים שהינו רוצה להגיע אליהם זמן יקר ארוכה והוא לא עומד במשימה, משמש סיכם שיש להן חברו הטוב שהוא כותב לפקודתו צ'ק בנושא סך 500 ₪ (סכום אינם לא ארוך בשבילו...) וחוזה בו נקרא חוץ מ את אותו הצעדים זה הנו רוצה לקבל בחודש שנמצא קרוב (אלו שימשו באופן ספציפי צעדים שקשורים למימוש היכולות הרוחני שלו). צעדים בולטים אבל סבירים וברי פרוצס בהתאם למידת היכולת מהצלם.
הצ'ק, הראוי והחתום, שכב על ידי חברו במגירה בהרבה יותר מחודש, או שמא ש'בעל השינוי' התקשר להודיע שאפשר לזרוק את הדבר לזבל. משמש עמד בשאר אזורי הטענות שהציב לעצמו (ואלו איננו שיש דרישות קלות!).
ההבחנה שסכום נכבד מהחשבון האישי ממנו יעבור לחבר שלו או איננו יעמוד בדרישות שהציב לעצמו, חייבה את השיער להיות באופן עקבי ולהתמיד בפרוייקט השינוי.
הנו אמנם אינו ישיר מימים אלו באושר ובעושר או עצם היום זה בוודאי... אבל זה במיוחד בכיוון! והכול בשל מקצת כוונה, המצאה ומעשה.
בהצלחה!