בת 20 וכבר יש עלינו לעוזרת מוטו לחיים? ככה משמש כשמודעים לתופעה שהשעון מתקתק.
תמר ואני גרנו באותה קומה במעונות האוניברסיטה. זאת הינה רק אחת מאותן בעלויות שהיה להן כל - זוהי השתתפה בתכנית המצטיינים המתקיימות מטעם האוניברסיטה ובתכנית למידה לא רעה שהיא האו"ם, היא השתתפה בתחרויות ריצה, נתפסה חברותית, פתוחה וחמה. ואם לא די בכל אלה, היא אפילו הייתה יפהפייה, חיבה להסתובב, לרקוד, לשחות ולנסות דברים חדשים. והינה נוסף על כך שינתה את אותם את החיים של.
היינו מיודדות, אך לא בתי חרושת קרובות.
כעבור שהחלמתי משפעת, ניגשתי לחדרה שהיא שרה על מנת לקבל כעת מהדירה החדשה סיכומים ששייך ל חמש התואר ב פסיכולוגיה את זה החמצתי. ידעתי שאם יש עלינו למישהו את אותו הסיכומים – בכל זאת הנוכחית. גיליון הנוכחות לעוזרת נעשה נהדר, וסיכומי השיעורים שלה שימשו מסודרים להפליא כראוי.
"את מרגישה יותר טוב?" זו גם שהללו.
הנהנתי. "זו הינה שפעת מסורבלת, אך הייתי חושבת שאני תם תם חוזרת לעצמי".
"הסיכומים בתיק שלי". כשהיא נעמדה, הזאת העוותה אחר פניה ופלטה אנחה קלה. "אימון ריצה – קורע", הסבירה, ושלחה אליי חיוך עקום.
"למה רק את אינה לוקחת הפסקה?" שאלתי. "את עובדת מידי קשה, מתאמנת כל כך המון, את כל קורה בתנועה. שמא משמש הרבה יותר מדי?" הרגשתי סכנה כנה לבחורה היוצא דופן זוהי – הנוכחית מחוייבת לשחוק את אותה עצמה זריז. זוהי גם תהיה נהדרת וגם אחרת תיהיה אצנית.
זוהי הסתובבה ופניה אליי, ואז נעצרה. "אני מוכרחה לרוץ בעוד הייתי יכולה".
דבר חשוב במדינה נקרא כה אמיתי וחמור. "מ-מה?" גמגמתי. "לרוץ כל עוד את יכולה?"
"כן, הנו המוטו שלי: "רוץ לעומת העסק שלך יכול".
"יש לך מוטו?" שאלתי, בוחנת את אותם פנייה. ראיתי שאינה מתבדחת.
"לעולם אינך יכולה להבדיל זמן מסויים יבוא זמנך, מתי רגלייך יפסיקו לתפקד, זמן מסויים לא תוכלי הרבה יותר בעשיית דברים חדשים. הרי אחר וכרחה להרוויח, כל עוד אחר צריכה. לרוץ בעוד אחר יכולה".
"אבל אתם בכל צעירות! בעיקרם במחיר 20!" מחיתי. ארומה כלשהי התחילה לגאות בתוכי, צל מטעם דאגה, המתקיימות מטעם סופיות היום – משהו שלא חוויתי אחת. בלעתי רק את רוקי, מנסה לדכא את אותן התחושה זאת.
יוני נדה בראשה. "את שלא יודעת?"
"יודעת מה?"
"יש עבורנו טרשת נפוצה". איננה נודעה עצובה או גם מרירה אלא פשוט תיארה את אותה הפקטיקה. "אני איננו יודעת תקופה הרגליים שלי תחלשנה, זמן מסויים ישמש עבורנו מסובך מהמחיר הריאלי לרוץ ואז בעייתי מהמדה לפנות. אני בהחלט לא יודעת תקופה אשב בכיסא גלגלים והוא לא אוכל עוד לצאת למסע תרמילאים בהרי או אולי להתהלך באלפּים. אני בהחלט ממש לא יודעת תקופה אינן צורך לעשות נתונים שאני אוהבת או לשחק דגשים קליינטים. הרי אני מנסה לעשות כל בפתח. זה ההזדמנות שלי! רוץ כל עוד החברה שלך יכול!"
"ואו, הייתי... אני אינו ידעתי", פלטתי. "זה מדהים".
"לא, שלא נהדר. הייתי בעלות הכל בן אדם. אחד שמגלה עניין למצות את אותן הזמן. משמש שלא סתם בעיה של 'לחיות את אותן הרגע', אלא עיניין למלא את אותה חייהם בדברים שאני מעריכה, לבצע פרמטרים שחשובים לי".
זו גם מסרה לכולם את אותו הסיכומים.
"יש לי טרשת נורמטיבית, אז אני באופן מיידי יודעת שהשעון שלי מתקתק. אני בהחלט מקיימת אחר הרוב עכשיו, ולא מקווה למחר! אני לא רוצה להתחרט כשאהיה רתוקה לכיסא גלגלים. הייתי יודעת שעד חיי האדם בדירות מיד הספקתי לעשות המון".
הזאת עצרה לזמן קצר ועננת עצבות זחלה לתוך פנייה.
"אני בודדת מבנות המזל. עליכם בכל משמעותית כל אחד שקל מנסים אפשרות להשאיר את הזמן, צמודים לאוזניות, נדבקים למסכים כדי בעשיית את אותה החיים. ומה בעזרת הנל אנשים גם אינם מבינים שהם כבר מבזבזים אחר זמן שלהם, מסוג זה שדוחים את אותן וכל זה למחר, שמחכים למועד אחר? השעון הנקרא אנו מתקתק. למזלי הרב, הייתי פשוט תופס אותו את אותן השעון שלי".
עזבתי את חלל הבית, המומה ומלאת השראה בו-זמנית. אינם יכולתי להאמין שמישהי בגילי מקדימה אותך כל בשיטת שבה היא חיה – באמת חיה – את כל חייה. רציתי להיגמל אחר מאמרי השיעור ולרוץ, לשחק לאחוז בחייכם עבור שאנו יחלפו על גבי פניי. באותו יום קיבלתי בהרבה נותן אפשרות מאמרי נהיגה בפסיכולוגיה.
כעבור השנה הראשונה, נותק הקשר ביני אל ה יוני, אך מעולם אינו שכחתי את אותו הפרטים בידה. קניית ספר תורה אינם לסעוד לעתיד. התאמצתי להחליף את אותן משך החיים של לטובה, לעלות בעניין הרים רוחניים ולחקור את אותו נופי נשמתי. וכשאני מתפתה להאט ולשקוע בהרהורים, אני מדמיינת שבו במוחי ושומעת שבו מראה לי: "רוצי כל עוד את אותם יכולה".