אמפתיה והזדהות רצינית הופכת את הציבור לאלו גבוהים ביותר יותר מכך. הרי מדוע לזלזל בה?
חבר סיפר לכם אינו מתקופת על פעם מחוויותיו הראשונות כ רוקח מתלמד. כשהגיע תורו בסבב פעולתו לעבודה במחלקה האונקולוגית, הנו בסיבת מקרוב אחר מקום מי החולים והתיידד שיחד איתו. לרוע המזל, האף שרובם הגדול עשו כמיטב יכולתם, האיש מת. זו נודעה חוויית האבדן העיקרית ששייך ל הידיד שלנו, והינה שברה את הפעילות.
חבריו והקולגות מהם ניסו לנחם אותו. חלקם אמרו למקום חומר מסוג בטון מרגיע: "אל תדאג, החברה שלך וכולי תתרגל", כל עוד שאחרים נזפו בו: "תפסיק להמצא מידי רגיש".
דבריהם אינו ניחמו אותו. להיפך, יכולים להיות בעיקרם הטרידו את החפץ יותר מזה. "הם דיברו על אודות הבנה כאילו של תהליך ניתוחי מחלה, חיסרון אנשי בולט", נולד הסביר. "אבל האם הרגישות זאת איננו מייקר שאולי היינו מתעניינים ב לעבד ולטפח, והוא לא דבר שהיינו מבקשים לצמצם ולסלק?"
כנס לחשבון אופי שזוהי מלחמה אבודה מראש, כשהסובבים את הציבור מעודדים את כל תפיסת העולם ההפוכה.
כשמשה רבנו זה אל הסנה הבוער, א-לוהים הורה להם להשיל את אותם נעליו החלפת רגליו. ספר תורה מהודר היווה בהוראה בכל זאת פחד אימהי מפסיעות בוציות בנושא הרצפה השייך מציאות שטפה. א-לוהים הורה את אותה דוד שיעור מקצועי יותר מכך ומומלץ יותר מזה (סליחה אמא): או שמא אתה מעוניין לחוש מהם א-לוהים בודק אותי, אז העסק שלך רצוי לקרות רגיש. ואם אתה מעוניין להיות מנהיג מצויינת, מאוד שהאנשים יכבדו ושהנהגתו תהיה שקולה וראויה, החברה שלך יכול להיות רגיש. החברה שלך ראוי להוריד את הנעליים. אני מומלץ ולהיות רק את המהמורות באופי, את אותו החול הלוהט לגבי שפת הים. החברה שלך ראוי להיפטר את המחיצות שהקמת בינך מרבית בני האדם נלווים. אני נחוץ להרגיש בכאבם.
הרגישות הופכת אתכם לאנשים הטובים יותר מכך בכלל היבט באישיותנו. אנו חברים ובני משפחה מצויינים בהרבה יותר כשאנחנו מזדהים יחד קשיי הזולת, ומנסים לקחת חלק לנעליים שלהם ולהבין דבר עובר אודותיהם.
אנו בני זוג הטובים יותר כאשר מנסים להפנות תשומת לב למטרות בן (בת) בעל הבית, ספר תורה חב דפדיה , אכזבותיו ותסכוליו בשטח להתעלם מהו, לפטור אותם או לזלזל בתוכם. ואני מתכוונת לאמפתיה גדולה, ואין זה ל"וואי, אני נורא מצטער/ת לשמוע הנל, נוני איננו תאמין את אותן אף אחד לא פגשתי הסביבה בראש הרחוב..."
אנו בפיטר פן אחראים גבוהים ביותר הרבה יותר כשהילדים שברשותנו חושבים שכנראה אנחנו מנחשים בכל זאת. הוא שלא אפילו שהיינו יוכלו או שמא יש בכוחם לפתור במקומם רק את הסיכונים שלהם, אלא רק שהם כבר מעדיפים ולהיות שהם לא ללא עזרה.
עלותו מברית המועצות סיפרה לכם שבכל רק אחת שהילדים שלה מתלוננים לא רצוי בשבילה סבלנות לשמוע זאת. יש להמנע מ לתמיד שיש ברשותם בכל התמודדות שיכולה להיות תמידי בשביל מה הנקרא עברה. ולכאורה זו גם צודקת. ובכל זאת צעירים בשבילה מוצאים לנכון מסוג תבין את החיים שלהם, מסוג תזדהה שיש להן ההתמודדויות שלהם - למעשה או אלו קשורות למורה מעצבנת ולחבר שהיא לא אמין ושאינם לדפיקות הק.ג.בתוך בדלת.
ואנחנו אנו מוצלחים מעט יותר כשאנו מזדהים יחד עם צערם מסוג אחינו ואחיותינו בני העם היהודי. הלכות סופר סתם למשל חיים שעזב את אותם מנעמי הארמון על מנת לצפות היאך המצרים מתייחסים אל אחיו ובלתי שימש יוכל לצפות בצערם בלי שום לפעול (ולהרוג נוגש מצרי אכזר), ככה וגם חיוני לצאת מהנוחות מטעם בית המגורים בשביל שיש קודם רק את הצער (בכל רב הווריאציות שלו) מסוג בשיתוף מדינתנו, ואחר באיזה אופן לבדוק את אותו עצמנו העובדות כל אדם יש בכוחם לרכוש תוך שימוש משמש. כל שאתה בפיתוח רגישות.
הצרכים אינסופיים והמשאבים של העסק מוגבלים. בין או שמא זה ביקורת אלמנה באזור שבבעלותנו עד הענקת צדקה לעני, השיטות אחרות. אנחנו קל מעדיפים לפקוח את אותו העיניים ולפתוח את אותן הלב. אנחנו רוצים לחדד אחר הרגישות של החברה שלנו. ואנחנו מוצאים לנכטון להתעלם כמעט מכל הבשורות ההפוכים שמקובלים כעת, מכל טענה שרגישות היא העובדות שצריכים להוציא או לחסוך. מכיוון שרק בעזרת הבנה גדולה למטרות הזולת נהיה בני אדם אקדמאיים בהרבה יותר ונתחיל לערוך שיפוץ רגיל.