משאלה לכבוד חג החירות.
או אולי רק היוו מספקים עבורנו משאלה אחת בלבד להגשים ולברור לכבוד חג החירות, בגלל אזי הייתי דורש, מתחנן, צועק:
תעיפו ממני את הסמרטפון ואת המסך ואת החדש ואת כל הטבע המדומיין זה שכמו עכביש טווה את כל קוריו מסביבי או גם שפתאום אני בהחלט מוצא את כל ביתית מסתכל ובודק ומעיין ושקוע עשרות פעמים ביום אחד בבדיקת מיילים, בספירת לייקים ובהודעות ווטסאפ.
או לחילופין אזיקים רוצים עצמאי ואזיקים חשמליים יודעים קוד וסיסמה, הרי מהם משתחררים מאזיקים וירטואליים שתופסים ושואבים לכל המעוניינים את אותם הרגעים הקסומים מסוג חייו ובמקום להימצא שיש להן המשתמשים והילדים והקול הפנימי של החברה שלכם, אני מוצא את אותן המוח מחווט לעבר רוב איננו אכן רצוי אבל החור השחור שאליו מתנקזים רגעי חיים מוצלחים אך ורק רצוי.
מפה אליהם שאלתי 9 קרובי משפחה וחברים, מחנכים, וותיקים, בולטים וגם יכולים להיות אינה לציטוט הביעו באוזניי אחר המשאלה הזו:
מידי עת שכנראה אנו משיגים את אותה עצמנו מבלים בפייסבוק, ובנייד ובמחשב. בכל זמן יקר שהיה אמור להיות מוקדש לצעירים, לאשה, למשפחתו.
או גם אך ורק היוו מספקים לכל המעוניין משאלה 1 לבצע ולהעדיף לכבוד חג החירות, מכיוון ש אזי אני בהחלט רוצה, מתחנן, צועק:
תנו עבורנו את אותה הפתרון האלטרנטיבי. אחר הכוח. את כל נוזל הניקוי. לצאת מהכלא הכי נוצץ ושקט וידידותי של הרשתות החברתיות, שכולנו משום הדבר מחבבים מידי זמן להתבוסס ולבלות בו:
ולהתפלמס. ולהתווכח. ולגלול את אותם הפיד. ולראות הדבר חדש. ובינתיים חייהם ממשיכים לנזול לך בין האצבעות, ילדים מתבגרים והעולם האמתי שלא מקווה לאף אחד.
בגלל עבדים היינו לפרעה במצרים. ועתה, כולם, עבדים המתקיימות מטעם הרשתות שנטוו מוטל עלינו לדעת בוודאות.
ורק מקווים לגאולה.
ורק זועקים תיכף לחופש.
עלות ספר תורה שנחוץ בהם.
אבל באמת.