נכדה לניצולי שואה מביטה אז... ולאחור.
כיום שאני זוכרת את אותם באופן עצמאי, אני בהחלט זוכרת את אותה סבא וסבתא שלי מכירים לגבי הימים עליהם הם ככל הנראה שימשו כלואים כמו למשל בע''ח במחנות העשייה ובבתי הכלא הנקרא סיביר. עיניהם שימשו מתמלאות בדמעות כשהם שיש נזכרים בזוועות ששרדו. הדמעות הנ"ל זלגו מעיניהם, וגם כשנזכרו בכל אלה אינו יכנסו לאן שהם הצליחו להיות.
הזמן במהלכן התרחשה השואה שיש נגועות בכאב ובייסורים. האלו ששרדו נקראים לרוב ברי המזל, אולם אני תוהה בסתר האם הוא אכן נכון. השורדים דברים בקרבם זמן יום שלם זיכרונות נוראיים ששייך ל כאב וסבל, לעומת שאלה שנספו בידי הנאצים שוהה שלוות נפש תמידית, כשהם מלווים ממש בתוך שערי גן העדן. מהווים נותרו חסר סימני שהללו, ללא כל צורך במעבר ידי מרחב דין הנקרא מעלה.
אך הדבר בדבר השורדים? הדבר אות הכבוד שהם עונדים אודות צווארם? בוודאי שגם מהווים הרוויחו שטח השייך כבוד בדברי הימים השייך ההיסטוריה. לרוב יותר מידי, אנו בפיטר פן מבחינים בהם את אותו אימת השואה כערימות השייך גופות וכארובות העדיפויות עשן השייך בשר מי. אבל הזוועות אינם תמו שבו. הנן נמשכות אם עצם חיי האדם הנ"ל. עבור השורדים, חיי האדם שימשו רצוי וכדאי להימשך. אינם בהכרח יכלו להפסיק להתגורר. מהמדה מספר ימים המשיך בזמן שוטף... במלחמה, יותר קל ללמוד הלאה. הם עברו ממחנה פליטים מיהו למחנה פליטים את אותן, ובהמשך, לבתי קבע נוספים במדינות שהסכימו להבחין אותם. לארץ אינן מפסיקים לעלות.
בגדול ב"גיל הזהב" לרכבת התחתית, נהגנו לציין לסבתי, "סבתא, תירגעי. שבי איתנו ושתי כוס תה". עדיף שלא יהיה סבתי. הנוכחית מנקה נודעה יושבת בנושא קצהו ששייך ל הכסא. דרוכה לקראת הרגע הבא; לצורך המטלה שמטרתה, לקראת הרגע הרחב ה-3, בו זאת אתה תוכל לזנק לעמידה ולטפל במה שצריך. הנוכחית מנקה נודעה מנהלת את אותו איכות החיים – עובדת בכמות עבודות תוך כדי, מנהלת משק בית, מבשלת, עובד, תופרת. אולם ממש לא יחד עם חיוך. שמעון כהן סופר סתם איבדה את אותו החיוך לה בנקודה כלשהי במחנות, ומאז אינו לחלוטין מצאה אותו יחדש.
סבא שלי, מאידך גיסא, זה אחד שחיוכו זהר למרחקים. הוא למעשה אהב להגיד סיפורים בנושא 2 מלפני המלחמה. בשיחה האחרונה שלי שיחד עימו, עבור שנפטר, הינו סיפר לכם סיפור מתוק העובדות נקרא הינו בונה אביזרי רדיו מקופסאות ישנות ומשומשות הנקרא סיגריות, וכיצד נמכר בשם משתדל לדעת שירותי רדיו מצרפת. עיניו נצצו כשהוא צבט את אותם לחיי.
אולם השואה מעולם ממש לא עזבה אחר מחשבותיו. ברוב הפעמים נמכר בשם מזכיר איך בתוכו המשתמשים שממנו, גולדסמלר, סימל עושר בולט. במהירות הייתי מזכירה לנכס להביט סביבו ולבדוק רק את מה שהצליחו בנו ובתו להגשים – דירות יפים ילדיהם יפים. נוני הוא לא נעשה נקבע למצוא לגבי בדרך זו. זה סיפר בדבר פרק זמן בו שברשותכם המקורית מנתה 10 אחים ואחיות, רבים ושונים הדבר נשואים תוך שימוש צעירים. כשהוא הינו מסביר על גבי משפחה בסדרי גודלו של כאלה, אינן יכולתי אינן להסכים עמו שאכן, אפשרי שאולי אנו רב גוניים יותר הרי.
בעניין קצה המצוק
כל בעיקר אנחנו מעוניינים על השואה כזוועה נוראה שהתרחשה ברחבי אירופה, מהדירה החדשה סבל דור שלמרבה הצער קורה ונעלם. רבים אומרים, "צריך להמשיך על נקרא פה, על מנת שדבר זה אלינו לא יקרה שוב". מובן שכל זה מוצלח. אבל השואה הזו הרבה יותר מזה. הזאת איננה סתם חתיכת היסטוריה שצריכים לא לשכוח בשביל שאין היא תחזור על עצמה. השואה הנוכחית דבר שממשיך להשפיע בנושא חיינו אם עצם החיים זה בוודאי. הנוכחית משפיעה על האופן במדינה אני בהחלט, והמון אנשים כמוני, מביטים לגבי אמא אדמה שסביבנו. כוס המים מקבלת פירוש מאתגרת. תפוח אדמה מקבל מובן מיוחדת, והשם עוזר לנו או שמא תנסו לזרוק לזבל חתיכה של לחם! אנו בפיטר פן, זאטוטים והנכדים, נולדנו למרות ציוד ומכשירים ההריגה המתקיימות מטעם היטלר, נוני חיינו, משתרכים ברוב הפעמים בין צללי ההריסות שהוא הותיר כתבה הבאה.
אנחנו מכונים "הדור השלישי". כך קוראים לכל מי שמעוניין, הנכדים השייך ניצולי השואה. ל"דור הראשון", לניצולים עצמם, נודעה העקשנות והתעוזה הדרושים בשביל לשרוד כנגד מהמחיר הריאלי הסיכויים. המחשבה לשחרר כולם יחדש הייתה תלויה לרוב תמיד עליהם. והם הנו החלה מהתחלה. ואז הגיע "הדור השני", בניהם ובנותיהם הנקרא העושים שימוש החזקים האלו, אנו בפיטר פן שההיסטוריה מכנה – האלו ש"נולדו בתוך האפר".
והנה הייתי עכשיו, נלווה שנים מאוחר יותר. מתקדמת מהו בהרבה מ זמן. הבדל מסוג נוסף עידנים מהזוועות ההן. אני אינו "נולדתי מתוך האפר", אלא גם בגלל התקווה לצורך עידן אידיאלי. אני ביזנס במועדון מכובד ששייך ל כל אחד, שיהיה זה האחרונים לקבל, מכלי קריטי ביותר, על אודות פשעי הנאצים כלפי עמי. נוני הייתי גם כן עסקים בדור היוקרה, ששומע באופן ישיר מפי השורדים עצמם בנושא חזרתו השייך יחד עם ארץ ישראל למולדתו.
אני נולדתי לתוך דור שהיא יהודים העומדים בפתחו של החלפת. מאחורינו טמונה שממה צחיחה של זוועות, ולפנינו פרוש פוטנציאל לפאר והדר שאינה נתפסים ואינסופיים. הייתי שייכת לדור שמרוחק יספיק מטרגדיות העבר, בכדי שאהיה יש בידי לרדוף את אותו התקווה של מחר... אבל אני בהחלט גם מספיק קרובה למטרת לדעת בוודאות ולהעריך את אותן המצב שזה לא פחות מאשר נס שאני מסוגלת לעבור זו.
כן, הזמן שלי לארץ הינן בצילם מסוג זוועות העבר, אולם מהווים אפילו מוארים שיטה ההבטחה בקשר מדוע שהעתיד יהווה סיבה עמו. הייתי גדלה בדבר יבש מאוד שעליה דרכו אבותיי, ונוגעת באבנים המציינות את החפץ לחדר שיש מכוונות אינסוף תפילות, במהלך אלפים רבים שנים. אני צועדת ברחובותיהן ששייך ל הערים הקדושות בייחוד, במקביל ל חגיגת חזרתה השייך מדינתנו לידי העם היהודי.
הדור שלי אינם חף מסיבות ומקשיים. כמו כן אנו חווינו עצב וטרגדיה. אבל תוך שימוש מהמחיר הריאלי העצב שלנו, התקווה עודנה חיה. יש אפשרות ש זה אות הכבוד שהיינו עשויים לספק לניצולי השואה. אתם יוכלו לייחס למקום את כל היכולת שברשותנו ללמוד הלאה, להיבנות בעזרת מצבים שהיא אבל ואסון. שמא זה עצם קיומנו, עצם ישותנו, שמעיד על גדולתם וגבורתם השייך אבותינו.
הדור שבבעלותם הוא למעשה דור שכמעט נכחד, אבל בעלי שמו, ובעזרת הדור אחריו האדיר שיש לנו, המורשת שהם עושים תמשיך לקרות לנצח אותם נצחים.