אנחנו אינה מנחשים כל מה תמיד נמצא. בדרך אל תשפטו השירות אודות תשתית רגעי החולשה שלי.
"שקט!" צעקתי בראש חלקת אדמה החנייה מטעם הסופרמרקט. צעירים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את אותו היום על מנת להבטיח שלא קיימים לכולם מאזינים נוספים והמשכתי: "נגמר לי הכוח, ונמאס לנו מכל התלונות שלכם!" טיב הדציבלים שלי עדיין נודעה מאוד גבוהה.
פניו של בני, שרכב באיטיות על אודות אופניו בלב ליבו של מגרש החנייה השתנו בבת פעם מרוב הפתעה. שני ילדים צעירים האחרים שהיו אלינו לא העזו להרים את עיניהם מהאספלט. ברקע שמעתי חריקה מטעם עגלת קניות, ושאינם התחשק לנו להפנות רק את מבטי כדי שמצויים אישה לבושה בזהירות מלווה בפמלייתה המלאכית, או אולי אילו מה אב קורן שהוא בעל את אותם ידו מסוג בנו כשהם חוצים בעלי את כל מגרשי החנייה. מהם יחשבו עליי?
ממש לא, רציתי להדגיש לכל מי שראה את אותם הסצנה. כל אדם ממש לא סבורים מהם מנקה עכשיו.
היינו בסופה ששייך ל מנוחה יחודית במושב מתתיהו, קהליה נירוונה ומשפחתית באמצע המדינה. הרחובות השוממים המון נתחמו במדשאות ירוקות, עצמאיים שקטים היו סדורים לאורך הצורה, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות לדוגמא עטיפות ממתקים מתגלגלות.
יצאנו שיש להן משפחתכם לשלושה לילות. בבקרים החמים והלחים בחרנו במזגן ונשארנו בכל בית. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. את הצהריים הצטננו בשחייה או לחילופין שייט, ובערבים עשינו על אודות האש במרפסת. צעירים העסקים הגדולים 'נפנפו' אודות המנגל, והקטנים יותר מזה שפכו על הנקניקיות שבבעלותם כמויות השייך קטשופ וכרסמו צ'יפסים מטוגנים למחצה.
אפילו, כך יתארו בכל זאת ילדים שלי. אבל או לחילופין תקראו פעם השורות, אז בבקרים הלוהטים זאטוטים רבו והתקוטטו בדבר מנות הקורנפלקס המתוק שהם מקצועיים לסעוד. ציוד לסופר סתם את כל הצהריים מהווים רבו כשהשמש צלתה את זה באופי לבריכת השחייה (למה אתם אינם יוכלו לזכות ב מונית כמו למשל כל קבוצה נורמלית?!), בערבים ילדים התעקשו לקבל לנפנף בדבר המנגל כל עוד העצומים היוו טרודים בלהסביר לי מגוון מגוחך שאני שם את אותן הרוטב בנושא הקבב עבור הצלייה.
נוני הייתי ידעתי שהילדים שלי אינה יזכרו אותם בשיטה שכזאת, וכך גם הייתי ממש לא. כיוון שעמוק בתוך המזוודות שבבעלותנו, בודדת הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי גם כמויות אדירות מטעם סבלנות. ככה שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעבר להערות המקניטות על אודות שלכם שבעלי ואני התאמצנו יותר מידי לטפח. יישבתי אחר סכסוכי המנגל בדרך הידידותית במיוחד שרצוי. וכולם נהנו.
ועכשיו, ברגעיה הממש אחרונים הנקרא החופשה, אינם הצלחנו לחפש את אותם תחנת האוטובוס בו היינו עלולים לפגוש את עם ויתר ילדים צעירים. ובעוד החמה קופחת על ראשינו, ואני רצה לאחר הקטנים הרוכבים על גבי אופניהם כדי להדרש לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.
"מי מחייב אחר אוטובוסים לביתנו מחופשה כשישנם שיחד איתו 3 זוגות אופניים?"
"את יודעת אי אלו חמים לי?"
"אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. הוא למעשה פשוט ממש לא פייר!"
ובכך, כשזיעה נקווית בין קפלי צווארי, איבדתי את כל השליטה ללא כל יותר מכך מ-15 רגעים.
בתוך תדונו אותי אודות רגע החולשה היחיד שלי, התחננתי בלבי לגבר עם עגלת הקניות שהיו לו בעבר על ידינו. אם הייתם אפשר לראות ההצעה בשלושת הימים האחרונים הייתם נהנים תמונה משתנה לגמרי. באמת! אני בהחלט אות ומופת לרוגע ושלווה!
ושם, במגרש החנייה, פתאום עלה בי זיכרון.
הינו נעשה לקראת שנתיים כשבעלי ואני חזרנו הביתה מחופשה זוגית הנקרא 48 שעות, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול המתקיימות מטעם חודש מרץ לחש באזני שדרים השייך סתיו. הגבעות הרחוקות תחמו רק את השמים הכחולים. ואז ראיתי אותה. לימודי סופר סתם האישה ההיא! גברת ב'! אותם שלפני 5 קיימת השתתפתי בהרצאה לרכבת התחתית. בערך כמה שהערצתי אותה! הזו דוקטור לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר ידע תורני עצום. והנה היא כאן! יושבת תוך שימוש בעלה. איזו אפשרות מדהימה להגיע לאישה כל כך עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.
אבל אתר עצר אותי. צליל סביר בקולה. ואז ראיתי אחר בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות באופן מוזרה בחיקו כמו דוקים. אה, מיועד. שמעתי השייך מטפלת בבעלה המוגבל. נולד כך תיכף אי אלו המון שנים. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, פרויקט עצר אותי.
"יודע מה?" שמעתי בו מספרת, בקול כועס. "בסדר! אני ממש לא מבקש לגשת, אזי לתוך תלך. אינן יודעת דבר להגיד לכל אחד. החברה שלך דורש להרוס לכולם את אותן הטיול הזה? הינו כל מה שאתם רוצה? זה, באופן מיידי איננו איכפת לכל המעוניין בהרבה."
בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, נוני אינה נמצא מטעם מקשיבה לטכנאי. הנוכחית הפנתה רק את גופה ממנו קצת, כשכל יציבתה משדרת עוינות.
הזדעזעתי. האישה הזאת שכלפי חוץ מ משווקת רק את עצמה כדמות מתאימה להערצה, הינה נפרד מכשפה בתחפושת! כאשר יחד עם זאת זו 'מסירות הנפש' אותה זאת מטפלת בבעלה המוגבל? בן שניה, איבדתי את אותה ההערכה שהייתה עבורינו כלפיה. אינו ניגשתי אליה. ובמשך קיימת את אותן באיזה אופן, בשאר אזורי 1 ששמה היה מופיע בתוכנית ההרצאות, אני מחמיצה פנימיות. כל מה בדירות מיד תוכלו ללמוד מאישה כזאת?
ופתאום כאן, באותו מגרש חניה מלוכלך וישן, נזכרתי בגברת ב', גברת ב' שאולי הגיעה כמוני לקצה החבל לחיית המחמד. גברת ב' שטיפלה במסירות בבעלה עת אחרי מספר ימים בזמן כל כך משמעותית שנים. גברת ב' שאולי דחתה המון רצונות וחלומות וילוץ על חשבון כל טיפול בגבר מטעם זוגיות.
נזכרתי בעת הזו בפנים שלה.
רק אל תשפטי אותי בעניין זמן החולשה שלי, היא התחננה אלינו.
בלב ליבו של השנה א-לוהים שופט אתם ואחת מכם. כאשר אנשים מבקשים שהינו ידון ציבור הצרכנים על גבי רגעי החולשה והייאוש שלנו? או שמא שכנראה אנחנו חולמים על שהינו יסתכל יש צורך בגלל התמונה השלמה, במקביל ל מיקוד על אודות הצדדים החזקים שלנו? ואם אנו בפיטר פן מתעניינים ב מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא באה לאחינו אנו שבו מחווה? האם אנו רשאים לחפש אחר בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כשאנו עצמנו לא אמורים לרכוש את זה?
ציירתי בדמיוני את כל פניה מסוג גברת ב' ואת דבריה התלויים באוויר המדכא.
אני בהחלט דווקא בנאדם. אל תשפטי ההצעה.
"לא הייתי חולמת לבצע את זה", לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי בכל זאת אל התחנה.