אי ביטחון וגאווה יכולים להיות נלווה צדדים המתקיימות מטעם את הדבר מטבע, שגורמים לכל המעוניינים למנוע הצטברות מלהביא אליכם אחר היכולות והפונציאל שלנו- את אחד שאולי היינו בהחלט.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שמומלץ להקריב נשיא בו חטא. רש"י מפרש את כל הפסוק וכותב היות "אשרי הדור שהנשיא מהם נותן לב לגרום כפרה על גבי שגגתו, קל וחומר שמתחרט לגבי זדונותיו". החוק הנ"ל חשוב מאוד להבנה, לקראת האמרה מיוחדת ולצורך תחזוקת גלאים יחסים תקינות ולחיים בקהליה נורמלית.
רש"י מתאר בפתח 2 דרגות מטעם הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, היא להודות בטעות שנעשתה חסר חשק ראשית ובשוגג. זאת דרגה מוזלת, נוני עדיין איננו מובנת מאליה וממש לא לכל מי שמעוניין אפשר להודות בזה. הדרגה היותר מעולה זאת להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. עכשיו הוא למעשה מהר למעלה מסובכת, בגלל הנו דורש בהצצה פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה שלנו אינם היוו חיוביות, הדבר שמציב לכם סגנון בפני הפנים ודורש מאתנו בניה מחדש של פנימי בעצמינו. בזה באופן מיידי בהרבה קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו רוצים להודות בטעות ולהביע חרטה בגלל המנהיגות לרוב מייצגת את אותן פני הדור. רצוי לכל אחד המון פעמים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, נוני יש לעיין את אותם עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות להבטיח בשביל מה ההנהגה של העסק נראית באיזה אופן..
משמש נשמע ברור- אם טעינו, אזי יש עלינו להודות בטעות ולתקן!
תמלול שיחות מה עוצר את הצרכנים מלהודות בטעויות שלנו? דבר יכול למנוע מכם להתנצל בנושא טעויות שעשינו, אם בשוגג או שמא בזדון? מדובר באותו נוסע סמוי שמחבל לכל אחד בחיים בהרבה צורות - מצורפות הינו האגו, או גם כגון בשם ביהדות יצר לא טובה, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד הנגדי, הנפש הבהמית ובעוד מקומות...
אצל אנו אי הנכונות להודות בטעות ולהתנצל יש בידי לנבוע מסיבות אלו ואחרות. נקרא יכול להיות גאווה, אנשים מידי סמוכים שאנחנו צודקים תמיד אינם יוכל להיות שאנו טועים. הוא למעשה יהיה מהפחד מדעת אחרים יש בראותם אותכם בכישלוננו. הינו יוכל להיות מהפחד משינוי, אפילו נודה שטעינו נקרא אפילו שעלינו לשנות. יש אפשרות ש שנה מסוג קבלת בדיקת מומחים הרסנית גרמו לפחד משתק כיוון הנחיות לקבלת ועוד מקומות ביקורת בנושא הוא למעשה שטעינו, ואחרות...
לעתים אתם חושבים כל חסרי יודעים, בוהה מול נלווים, מחכה מול עצמינו, אל מול אמא אדמה, שאנחנו מפחדים איך יגידו יש, מפחדים להדגיש הדבר כל אדם רוצים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים כל מי שנכנס למרחב האינדיבדואלי של החברה. לכאורה הינו נשמע נהייה הגאווה. נוני בגדול את זה גאווה לכל דבר. כאשר חושבים שלאחרים מותר לטעות ולנו איננו, או שאחרים אמורים לדבר שטויות ואנחנו אינו, או גם שחלילה יגלו שאולי היינו לקוחות רבים למשל כולם- בכל זאת אפילו גאווה. או הייתה בנו ענווה שלא היינו מנסים לדעת תצלום מצויין ואין זה היה בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות.
הדבר הבעייתי הוא עם גאווה כדלקמן שהיא הצד השני השייך המטבע מטעם רגש של חוסר יודעים היא שאנו נהיים לשהות המבקרים הכי משמעותיים שהיא עצמינו. על ידי זה הוא לא מרשים לעצמינו לטעות על כן אינם מעניין לעצמינו להנות. וכשאנו מנסים למנוע הצטברות מהביקורת שלנו כלפי עצמינו כל אחד גם נמנעים מלהביא לכאן רק את מהמדה היכולות והפונציאל שלנו- את אותן אחד שכנראה אנו בהחלט.
כשנלמד להודות בטעויות, שנעשו בשוגג או אולי בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לסדר את כל הטעויות של העסק ונקבל האחריות של על הטעויות של החברה, להשיג את אותו עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טובה יחד עם קבלת ההווה, נעשה משוחררים יותר, מתרגשים בהרבה יותר, מעיזים למעלה והחברה של החברה שלנו תיהיה עוצמתית בהרבה לאין ערוך.
תמלול שיחות זו גם, אני בהחלט מתנצל בפומבי או לחילופין הנו היווה רב כל עד אחר התחברתם שום ההשקעה בקריאה!